אקטיביזם פוליטי בקרב בני נוער
אקטיביזם פוליטי אצל נוער
כיצד בני נוער משפיעים ומושפעים מפוליטיקה?
מגישה: עדי סטולר
מגמת ניו – מדיה
מכללת אורט גבעת רם
לוח עניינים
מבוא
בני נוער ב"שדה הקרב"
רשתות חברתיות - #כנסת לצעירים
meet - חלום בתוך מציאות
סיכום הפרויקט - רפלקציה
ביבליוגרפיה
מבוא
אופן השפעתם של בני נוער על הפוליטיקה הישראלית, לא נחקר דיו ולכן במסגרת עבודה זו במגמת ניו מדיה, החלטתי לבחון את אופני הביטוי וההשפעה של הנוער בשדה הזה.
אַקְטִיבִיזְם( Activism) מורכב ממאמצים לקידום, עיכוב או הכוונה של שינויים ומצבים חברתיים, פוליטיים, כלכליים או סביבתיים על ידי נקיטת עמדה ופעולה פומבית. אקטיביזם יכול להתבטא על ידי פעולות יומיומיות המשקפות אמונה מסוימת, או על ידי מספר פעולות קיצוניות בודדות (ויקיפדיה;אקטיביזם).
מסקר שנעשה ב2006 על-ידי "החברה למתנ'"סים", עולה כי כ-60% לוקחים חלק במעורבות חברתית כמו התנדבות וחברות בתנועות נוער, אך רק 18% אחוז לוקחים חלק במעורבות פוליטית ורק 13% הביעו נכונות להצטרף למערכת הפוליטית בעתיד. (אתר החדשות YNET).
ישנם מקרים בהם הנוער תופס יוזמה ומחליט לשנות ולהשפיע. לתגובת הנוער השפעה ותרומה מסויימת, לשינוי המצב. השפעתם מתבטאת, בארגון הפגנות, כמו הצעדה מעוטף עזה לירושלים במחאה על המלחמה בדרום ולצד זה, מחאה באמצעות הבעת עמדות ברשתות החברתיות. כמו כן, ישנן מפלגות נוער וגופי נוער פוליטיים שלוקחים חלק בפוליטיקה הישראלית, כמו נוער העבודה, נוער הליכוד והנוער העובד והלומד.
הנוער מאז ומתמיד לקח חלק בשינויים ומהפכות בעולם. האוכלוסייה הזאת מאופיינת ביכולת להביע עמדה חריפה ולהשמיע ביקורת מתוך אמונה ולא מתוך אגו וגאווה. לכן, אנשי הפוליטיקה משתדלים לכוון את עצמם גם אל הנוער ולנסות לגרום להם לתמוך בדעה שלהם, שכן הם בשלב בחיים בו הדעה שלהם מתחילה להתעצב ולהתקבע.
"לימוד הסוגיות הקשורות בזכויות האדם גם הוא לימוד של סוגיות חברתיות, לא די לנו בחינוך להתנהגות שאינה פוגעת בזכויות האדם של הזולת, אלא נשאף גם להניע את הנוער לאקטיביזם חברתי, לפעולה לקידום זכויות האדם"
מערכת החינוך משקיעה אמצעים במאמץ לנסות לגרום לנוער לקחת חלק בסצנה הפוליטית במדינה. אולם, הנוער כפי שהוא כיום מתקשה לתת אמון, ובמערכת החינוך בפרט. לכן, הנוער כיום לומד ומביא את מקורותיו בעיקר מהאינטרנט ומהרשתות החברתיות. הוא קורא מאמרים, עוקב אחריי חברי כנסת ואחרי עמודי חדשות במטרה למצוא, להבין ולגבש דעה משלו. הסיבה לתופעה זו היא המהירות והזמינות של האינטרנט - בין הבית ספר לתנועות הנוער, ובין הבגרויות לבין העבודה שלהם, לכל אורך הזמן הזה הסמארטפון תמיד נמצא בידיהם ובקרבת מקום, בין כל הלחץ שהם נמצאים בו הם מוצאים זמן ואת הפנאי להיות בפלאפון, ברשתות החברתיות. עצם הידיעה הזו, בלתי נמנע שהדרך למוחם ולליבם של בני הנוער יעבור דרך הרשתות החברתיות. ובנוסף לכך, את בני הנוער אי אפשר לקנות במילים מפוארות ובהבטחות ללא אמת, הם יאמינו לפעולות ולמשפטים "קצרים ולעניין". הם רוצים לדעת שהבן אדם הזה או הדעה הזו משמשת את האינטרסים שלהם ומבטיחה להם עתיד טוב, שכן הם לא מבינים את כל הביטויים ואת כל התככנות והבירוקרטיה הקשה שכרוכה בפוליטיקה ולכן הם לא מעוניינים לשמוע עליה, הם מעוניינים בדעה מוחצת שתספק אותם.
"אנו נבחין בין שני סוגי אוכלוסיות כיעד לפעולה: האוכלוסייה שהנער או הנערה שייכים אליה, ו"שאר העולם". יתכן שהנער או הנערה בא/ה מסביבה הסובלת מפגיעה בזכות זו או אחרת מזכויות האדם, וירצו לפעול כדי לקדם את קיום הזכות הזו עבור האוכלוסייה שהם שייכים אליה…אך יתכן גם, שהנער או הנערה ירגישו מונעים לפעולה למען מה שמכונה "תיקון עולם", למען רווחת ציבור מוחלש שהם אינם חלק ממנו" הרבה פעמים בני נוער יפעלו מתוך רגש ומתוך ההשפעה של הפוליטיקה על חייהם האישיים. לדוגמא: ילד ממשפחה קשת - יום, ירגיש איזושהי מחויבות להגיב כלפי העלאה של מחירי הגז או מחירי החשמל, שכן היא פוגעת בו ובמשפחתו. ילד המשתייך לקהילה הלהט"בית יפעל נגד היחס המבזה שהקהילה מקבלת בכנסת. אך בנוסף לכך, ובעקבות הגלובליזציה ברשתות החברתיות, בני הנוער כיום נורא מודעים למתרחש בעולם, מהפגנות בפריז, לרצח עם בסוריה ולרעב המכפיר בתימן. כמו כן, הם יכולים לראות איך המדינה שלהם מוצגת בעולם, ולדבר בשמם ובשם המדינה שלהם, מכך יוצא שהם לומדים דבר או שניים בפוליטיקה ובדיפלומטיה, ולוקחים חלק בסצנה הפוליטית, גם אם לא התכוונו לכך אלא רק כתבו את האמת שלהם ואת מה שהם חווים.
"נוער היום מבין את ייעודו ביצירת עולם חדש, בהמצאת ידע ופיתוח טכנולוגיות שיאפשרו לאנשים להתנהל עצמאית ללא תלות במסגרות הישנות, בקידום מעורבות חברתית בקהילה ובתמיכה בניהול כלכלי עצמאי של מי שבוחר לקיים את עצמו בעצמו ולתרום מכישוריו – הידע והרצון שמניעים אותו, למען הכלל" (נוער פורץ דרך). ככל שהזמן עבר והטכנולוגיה התקדמה, בני הנוער הבינו כמה כוח יש בידיהם ואיך הם יכולים לשנות סדרי עולם בעזרת פוסט בפייסבוק או באינסטגרם, איך תמונה אחת יכולה לגרום לכל כך הרבה תזוזות במדינה.
עבודה זו תתמקד בהשפעת הנוער בזירה האינטרנטית וברשתות החברתיות. איך הם מביעים את דעתם, ממה דעתם מושפעת, איך הם משפיעים עם הדעה שלהם, האם באמת לבני נוער יש דעה מוצקה ומוכחת או שמא הם פשוט הולכים לפי הזרם? על השאלות המהותיות האלה אנסה לענות בעזרת סקרים, מחקרים, ראיונות ודעה אישית.
אני מוכנה להודות שהדעה הפוליטית שלי עדיין לא מוצקה ומובנית, אך לפחות אני מבינה בנושא (או מאמינה שאני מבינה בנושא), לקחתי חלק בפעיליות פוליטיות כמו נוער העבודה, לקחתי חלק בפרויקט פוליטי חברתי בשם MEET שעליו אפרט בהמשך. הדעה שלי החלה להתאחד ולהתבסס לפני כמה שנים שהתחלתי להתעניין יותר בנושא, לראות יותר חדשות ולקרוא יותר חדשות, לעקוב אחרי פעילות של חברי כנסת ואקטיביסטים בפייסבוק ובאינסטגרם ובכללי להקשיב ולהתעניין בעתיד שלי שמחוייב בפוליטיקה הישראלית וברוח התקופה הפוליטית ששוררת כיום.
"תלמידי בתי הספר אינם זכאים להשתתף בבחירות לממשלה, אך כבר בגיל היסודי הם מתחילים לטפח ניצנים של דעות פוליטיות". ד”ר ניצה דורי מזכירה לנו כי בני נוער אינם נעדרים מהשיח הציבורי, ומונה כמה מהתחנות בדרכם לגבש את העמדה הפוליטית שתלווה אותם בעתיד לקלפי. הצעירים של היום צורכים חדשות באופן שוטף, גם אם לא בדרך ה”קלאסית” שמוכרת לנו מהעבר. הם אולי לא פותחים את עיתוני הבוקר ומדפדפים במדורי האקטואליה, אך הטוויטר והפייסבוק מספקים להם מידע נרחב לגבי הפוליטיקה המקומית. הם הרי אינם יכולים להישאר אדישים למצבים פוליטיים ומדיניים, מכיוון שבעתיד הלא רחוק הם יתגייסו לצבא וייאלצו לשאת בפועל בתוצאות של בחירות כאלה ואחרות שעשו הוריהם יחד עם כל המבוגרים האחרים. תוצאות הבחירות, הם יודעים, ישפיעו בעקיפין או במישרין על עתידם במהלך השירות הצבאי
על-פי סקר שערכתי בהשתתפותם של נערים ונערות מהגילים 12-18 מהמגזר היהודי והערבי (רובם יהודים), עולה כי רק 36.5% מגדירים עצמם ימנים. כמו כן, 27% הגדירו עצמם שמאלנים וכ-29% הגדירו עצמם כמרכז. למרות שרובם עדיין לא יכולים להצביע, הם הביעו נכונות לעזור למדינה ולהצביע בבחירות. האמנם, כאשר נשאלו האם הם לוקחים חלק במעורבות פוליטית, הרוב המוחלט אמר שכלל לא. הדבר עלול לקרות עקב חוסר החשיבות הניתנת בבתי הספר לתחום החברתי - פוליטי ולעשייה הכרוכה בכך כמו הבעת דעות פוליטיות ועזרה בגיבוש עמדה מבוססת ומכובדת, הימנעות מלערב בני - נוער בנושאים מסוימים שכן הם "רק ילדים". ה"רק ילדים" הללו הם הדור הבא של מדינת ישראל, הדור שיקבל את ההחלטות במדינת ישראל והדור שיושפע בעתידו מהנושאים והפעולות הנעשות עכשיו. אך למרות כל זה, הנוער עדיין אינו מנותק מהמתרחש במדינה. הנוער מקשיב לשיחות המתנהלות בין הוריו ומבוגרים אחרים על נושאים מסוימים, הוא לומד משיעורי ההיסטוריה והאזרחות את המושגים הבסיסיים ואת העובדות הבסיסיות שעליו להסתמך כאשר הוא מגבש לעצמו דעה פוליטית בנוסף לשיעורים הלימודיים, השתתפותו בחוגים מסוימים או בוועדות מסוימות בבית ספר מקנות לו כלים אשר יעזרו לו לפתח ולהביע את דעתו. כמו כן, למדיה ולתקשורת יש חלק חשוב מאוד ונרחב מאוד במעורבות הפוליטית של בני הנוער במדינה. כידוע, הנער הטיפוסי והטלפון החכם בלתי ניתנים להפרדה, הוא הולך איתו לכ הפכה לבילוי המשפחתי בשעות הערב הפופולרי ביותר. הנער לא מפסיק להתעדכן במתרחש סביבו.הוא קורא, לומד ומתעניין בכל דבר שמרגיש שנוגע לו ובו. הוא יודע שהוא אחראי לעתידו ומה שיקרה היום ישפיע עליו בהמשך, אך מרגיש שלא יכול לעשות הרבה בנידון, שכן הוא "רק ילד". אמנם כל הגורמים הללו אכןל מקום, הולך לישון איתו בבוקר וקם איתו בלילה, לא ניתן גם להימנע מהטלוויזיה שכן הצפייה בה מהווים חלק חשוב בגיבוש הדעה הפוליטית של הנער, אך הגורם המשמעותי ביותר הוא ההורים והחינוך בבית. ילד שגדל בבית ימני וחונך על ערכי הימין, מן הסתם יגדל להיות בעל דעות ימניות, וכך גם לצד השני. אך דבר זה לא מתקשר רק לאיזה דעה, אלא גם לאיך הדעה תתבטא.
על - פי מחקרים רבים, ילד שגדל בבית סובלני ומכבד דעות שונות, יגדל להיות אדם פלורליסטי וליברלי יותר מאשר אדם שחונך על ערכי שנאה ועל כך שאין אמת אחרת מלבד האמת שלו.
רק לאחר שהילד שלנו יגיע לגיל 18 תוענק לו הזכות להשתתף בבחירות לממשלה, אך גם קודם לכן יש לו יכולת מסוימת להשפיע על המתרחש במדינתנו. גיבוש העמדה הפוליטית והמודעות לנושאים חברתיים-ביטחוניים מחלחלים לחיי ילדינו כבר בראשית דרכם במערכת החינוך הישראלית, ילדים ונוער אינם מנותקים, ואולי גם לאחר מכן.ראינו את “נוער הנרות” עם הירצחו של יצחק רבין ז”ל, ראינו את הנערים והנערות ממגורשי גוש קטיף ולצד בני נוער שבאו מאזורים אחרים בארץ כדי לתמוך בהם (איך הם הגנו בגופם ממש על ביתם), ראינו את הנערים המצטרפים למאבק על צדק חברתי בקיץ 2011 במאהלי המחאה, ראינו בני נוער מחלקים כרזות לבחירות בשנים קודמות תוך הזדהות עם מפלגה זו או אחרת – גם אם אין להם עדיין זכות בחירה, וראינו אותם כבר בילדות משתלבים בתנועות נוער שונות שעדיין מזוהות פוליטית עם מפלגות מסוימות (“הנוער העובד והלומד” ותנועת “הצופים” עם גוש השמאל, “בני עקיבא” עם גוש הימין).
לעתים גם מקום המגורים של הנער מנתב אותו למעורבות פוליטית. קחו למשל את תושבי אריאל, לנוכח החרם שהוכרז על היכל התרבות שלהם מצד שחקני תיאטרון וזמרים בארץ. אולם ישנם אירועים נוספים שעשויים לתרום לגיבוש העמדה הפוליטית של בני הנוער, כמו המסעות לפולין או ביקורים בכנסת ישראל. הביקור בכנסת יכול להתקיים בימים פתוחים (כמו יום הולדת לכנסת בט”ו בשבט, או “סוכה פתוחה” של נשיא מדינת ישראל), או בימים חגיגיים שבהם הכנסת פותחת שעריה בפני הציבור, ומאפשרת לבני נוער להשתתף בסיורים, בדיוני ועדות הכנסת ובישיבת המליאה החגיגית. דיונים מסוימים במליאת הכנסת נוגעים ישירות לחיי החברה והתרבות של ילדים ונוער, ולכן הם מביעים בהם עניין רב: “סירוב פקודה וגבולות הציות”, “פיקוח על תכנים באינטרנט“,הטלת איסורים ומגבלות על מכירת אלכוהול לקטינים וצריכת אלכוהול, המאבק בסמים, ועוד. כל אלה מגבשים ניצנים לגיבוש הדעה.
בני נוער ב"שדה הקרב"
כידוע, בני נוער נתונים לא פעם אחת בתקופה זו של חייהם להשפלות, איומים, בלבולים נפשיים ואלימות. למרות כל אלה, יש להם דעות, ורצון עז להשמיע את הקול שלהם, והם לא יוותרו על הרצון הזה, גם אם התוצאה הסופית תהיה רעה עבורם.
דוגמא המתקשרת לכך הוא הבלבול בנוגע למיניות שלהם בתקופה זו של חייהם, כאשר בני הנוער מתחילים להבין את הזהות המינית שלהם. נושא המיניות הוא נושא אליו נטפלים הרבה ולכן, רוב בני הנוער המשתייכים לקהילת הלהט"ב מרגישים צורך להגן על עצמם, וחלק מהם עושים זאת דרך פוליטיקה.
לרובנו חקוקים בראש מקרה הרצח בבר נוער, אשר התרחש באוגוסט 2009 ובו נרצחו שני ילדים ונפצעו 11. למרות שהם בסך הכל בני נוער, שהרי הם בסך הכל ילדים ונקלעו למצב שבו אדם היה כל כך עיוור משנאה שהעז לגדוע את חייהם של ילדים שטרם התחילו לחיות, החליטו בני הנוער לצאת להפגין, להשמיע את קולם, ולהראות שהם לא יוותרו על הזכויות שלהם, על הכבוד שלהם ועל הדם שלהם. למרות שהם אחוזי טראומה ואימה מאותו לילה, הם קמו ונלחמו.
מצעד הגאווה, אירוע המתויג בישראל כאירוע תל-אביבי, פרובוקטיבי ושמח. אך בירושלים, עיר הקודש שהשכינה הדתית אופפת את האוויר הירושלמי הצח, האירוע נערך ברמת זהירות הדומה להליכה על ביצים. רמת אבטחה שלא מביישת ביקור של נשיא, משאיות הוחלפו בשלטים, תלבושות חושפניות הוחלפו בכיפות וציציות והשירים המקפיצים הוחלפו בקריאות לשוויון זכויות. האירוע אמנם לא משתייך לגוש פוליטי כזה או אחר, אך הוא דורש לשינוי, ללא קשר אם זו ממשלת שמאל שצריכה לבצע את השינוי או ממשלת ימין שצריכה לבצע את השינוי. כאמור, בני הנוער יקחו חלק בדברים הנוגעים לליבם וילחמו על דברים אשר חשובים להם, מבלי להפעיל הרבה שיקול דעת. שירה בנקי, ילדה ירושלמית בת 15, יצאה למצעד הגאווה בשביל לתמוך בחבריה הלהט"בים ובקהילה ככלל. אדם מסוים מקהילה מסוימת בעלת דעות מסוימות, החליט שעליו להילחם על דעותיו, העומדות בניגוד לדעותיה של שירה. ההבדל ביניהם הוא ששירה הביעה את דעתה באמצעות שלטים וקריאת לשוויון, והוא הביע את דעותיו באמצעות סכין וקריאות למוות. שירה לא הביעה דעה פוליטית בכך שיצאה להפגין, אך היא הביעה אומץ, נכונות לעשות שינוי וחוסר פחד להשמיע את קולה, גם אם אחרים לא מסכימים עליה. היא הוכיחה שלמרות גילה, היא עוררה הדים וגלים, היא נלחמה למען זכויות ולמען חבריה בעיקר, היא הוכיחה שהיא איננה "ילדה".
התגובות למקרה זה היו שונות במעט מהתגובות למקרה הרצח בבר - נוער. אמנם כן יצאו לעצרות והפגנות נגד אותו מקרה, וכן הזכירו אותה בבית הספר. אך בשנת 2015, דברים מתנהלים אחרת מאיך שדברים התנהלו ב2009. כמובן שאני מדברת על הרשתות החברתיות - פלטפורמה המאפשרת להביע כל רגש אפשרי: צחוק, כאב, תסכול, כעס וכל דבר שעולה בראשנו. עמודים הוקמו לזכרה, נכתבו עליה פוסטים, סופרו עליה סיפורים שרק חבריה יודעים עליה, סיפרו על איזה אדם נפלא היא הייתה ועל איך היא תמיד עזרה לחבריה. אך כמו תמיד, היו גם את אלו שהרסו, אלה שכתבו דברים הומופוביים, אלה שהצדיקו את המעשה כיוון שמדובר בירושלים ולערוך מצעד גאווה בירושלים זהו מתכון לאסון. הרשתות החברתיות הובילו למעין מצב אבסורד, שבו אנו מרגישים בנוח לנהל שיחה על מוות של אדם, לדבר מעל קברו, לנהל דיון על האם זה היה מוצדק או לא.
כמו כן, התגובות הפוליטיות למקרים אלה לא איחרו להגיע. מצעדי הגאווה הם אינם אירועים פוליטיים, אך אין עוררין שהקהילה הלהטב"ית משתייכת ברובה לצד השמאלי של הפוליטיקה. לכן, לאחר האירועים השמאל האשים את הימין באחריות על האירוע, והאשים אותו בחוסר ליברליות, התעלמות מהומופוביה וגינוי שאינו מספיק לגבי האירועים האלה. מנגד, הימין האשים את השמאל בכך שאיפשר למצעד הגאווה להתקיים בירושלים, שכן זה אינו מפתיע שתושבי העיר הן החרדים והן הערבים אינם מכבדים את הקהילה הלהט"בית.
שני המקרים הם רק דוגמא אחת מיני רבות לכמה דברים: ראשית, לכך שבני הנוער נקלעים לא מעט פעמים לסיטואציות שהם אינם מעוניינים בהם, רק כי הם סוטים מהדרך שבה הנחו אותם ללכת, רק כי כשהם בוחרים להאמין משהו, הם יאמינו בו עד הסוף. נוסף לכך, ישנם נושאים שנראים לא מתאימים לבני הנוער או שהם עדיין לא בשלב שהם מבינים בנושא הזה מספיק, אך כנזכר במשפט הקודם - כשבני נוער בוחרים להאמין במשהו הם ילכו איתו עד הסוף, וילמדו את הנושא המסוים על כל פניו. ולבסוף, לפעמים בתוך כל הלהט של בני הנוער, בתוך כל הרגשות, הם לא שמים לב למתרחש סביבם, ונפגעים מכך.
בני נוער נתפסים כתמימים, ילדים המתיימרים להיות מבוגרים, אך לא פעם ולא פעמיים הוכיחו שהם יותר מילדים, שהם יודעים להילחם ולהגן - הרי לא סתם הם נשלחים בגיל 18 להגן על המדינה. כמו שהם יודעים להילחם, הם יודעים שלעתים התוצאה סופית יכולה להיות רעה עבורם, היא יכולה להסתיים באלימות ולעתים במוות, אך לטענתם, המטרה היא החשובה. אל לנו לזלזל בכוחם של בני הנוער.
רשתות חברתיות - #כנסת_לצעירים
השנה היא כבר 2019, האינטרנט והסמארטפונים כבר השתלטו על חיינו. אם עד עכשיו הנורמה הייתה שאמא תקרא לילד שלה לחזור הביתה לאחר ששיחק בחוץ, היום הנורמה היא שאמא דוחפת את הילד שלה לשחק בחוץ. בני הנוער משקיעים את רוב זמנם בסמארטפונים, ובעיקר ברשתות החברתיות. בני הנוער ייצרו לעצמם מעין בועה אינטרנטית בה הם יכולים לעשות הכל, לדבר עם אנשים שונים מרחבי העולם , לפרסם את מחשבותיך, דעותייך, לשתף את מיקומך, ליצור אלבומי תמונות ועוד. אך מלבד ניצול שירותי הסמארטפון לצרכים האישיים, בני האדם ובעיקר בני הנוער, גילו את הפוטנציאל של הרשתות החברתיות, והבמה שהיא נותנת לכל מי שחפץ בה. ניתן להעלות פוסטים בכל נושא, ניתן לקרוא פוסטים בכל נושא, ובני נוער אכן מנצלים זאת. לא פעם תמצאו בסטורי או בפוסטים של ילדים דבר הנוגע לפוליטיקה, שיתופים אשר נוגעים לחיילים, וכתבות המתייחסות לדעתם הפוליטית האישית. כיוצא מכל שיתופי הדעות האלו, לעתים בני הנוער מוצאים אנשים בעלי דעות כמו שלהם, או שהם מנסים לגייס ולשכנע אנשים להאמין בדעתם. הם מנצלים זאת כדי לפרסם את דבריהם, או לארגן אירועים פוליטיים.
דוגמא לכך היא "דרום שחור", אשר עליה מבוססת הכתבה המצולמת של עבודת חקר זאת. "דרום שחור" היה שמה של הצעדה אשר ארגנו בני נוער מהדרום, בה הם הלכו מישוב בדרום, כל הדרך עד למשכן הכנסת בירושלים, בכדי להביע מחאה על חוסר היחס שמקבלים תושבי הדרום בנוגע לטילים ובלוני התבערה המשוגרים אליהם מרצועת עזה. הצעדה התרחשה בסוף 2018, לאחר שכמה ילדות מעוטף עזה, החליטו ליצור עמוד אינסטגרם בשם @otef.gaza המתאר את חייהם של תושבי העוטף בצל הטילים ובלוני התבערה. העמוד תפס תאוצה וקיבל פרסום, ומקימות העמוד החליטו לייעל את הפרסום הרב בכדי להקים את המחאה.
במהרה, החלה הידיעה על הצעדה להתפרסם ואלפי בני נוער מכל רחבי הארץ התגייסו למחאה, מקרית שמונה ועד אילת.
הצעדה אמנם הייתה מוצהרת כא-פוליטית, אך כשראיינתי בני נוער אשר נכחו באירוע, הם טענו שהם רוצים שינוי, שהם לא מרוצים מההתעלמות של הממשלה הנוכחית מהמצב בדרום. קריאות כמו "ביבי הביתה" ו"ביבי תתעורר" לא איחרו לבוא. כן, עדיין מדובר בבני נוער שכנראה הידע שלהם בפוליטיקה אינו רחב ומלא עדיין כשל אדם בוגר, אך שוב, כאשר זה דבר הנוגע לליבם, הם יעשו הכל בשבילו וילמדו הכל עד הפרט הכי קטן. בתום צעידה שארכה 90 קילומטרים ונמשכה חמישה ימים, הגיעו כ-6,000 בני נוער לעצרת המחאה מול משכן הכנסת בירושלים.
בראיון של מקימות העמוד בתכנית בוקר בערוץ 12, טענו הילדות שלא ציפו כלל להמולה ורעש כזה סביב העמוד, ושבסך הכל ניסו להראות לישראלים ולעולם את החיים תחת המתקפות העזתיות. העמוד התפרסם בצורה דרסטית, אלפי שיתופים ואנשים מפורסמים אשר נרתמו למשימה, גרמו לכ200 אלף עוקבים בתוך פחות משבוע. כאשר הבינו המקימות את הכוח הטמון להן בידיים, הן לא היססו להשתמש בו.
מקרה זה רק מוכיח לנו שהעולם שייך היום לצעירים. הכוח נמצא ברשתות החברתיות, הכוח נמצא בפוסטים ובשיתופים, הכוח נמצא בידוענים שרק מחפשים איך לצאת חסידים וצדיקים. הכל מתחיל מפוסט אחד, לשיתוף אחד, לאלפי לייקים, ומשם הדרך כבר סלולה.
כידוע, רשתות חברתיות הינן עניין גלובלי. בני הנוער מתעדכנים במתרחש בעולם בכל רגע נתון. הם יודעים מה קורה בארצות הברית ומה קורה באוסטרליה, הם יכולים לשמוע דעות מכל הסוגים ולכל עניין. אך בדרך כלל הזירה המקומית יותר מעניינת אותם. מדינת ישראל מתוארת ומסוקרת באין ספור מדינות ומקומות בעולם, וכן, בעיקר בצורה השלילית. רוב בני הנוער לא מהססים להתגייס להסברה למען ישראל ברשתות החברתיות בשעת הצורך. הם מגיבים לפוסטים שליליים נגד ישראל, מעלים פוסטים בעד ישראל ומשתפים דברים שאחרים העלו בעד ישראל.
כמו כן, גם תנועות הנוער של המפלגות בישראל משתמשות ברשתות החברתיות לטובתן. תנועות נוער של "כחול לבן" ו"הליכוד" לדוגמא משתמשות ברשתות החברתיות לגיוס מתנדבים חדשים, שיתופים בעד המפלגה שלהם ולקיחת חלק בארגון האירועים של המפלגות שלהן.
הרשתות החברתיות מתאימות לכל צרכיהם של בני הנוער: קל לשימוש, נוח, על כף היד שלהם ולא דורש מהם יותר מדי זמן.בין כל עיסוקיהם של בית ספר, עבודה, תנועות נוער וכל דבר שיש להם בחיי היום - יום העמוסים שלהם, הם תמיד ימצאו זמן בשביל העשר דקות בפייסבוק או לראות תמונות באינסטגרם. לכן, הם גם תמיד יהיו שם בשביל להגיב ולהביע את דעתם.
meet - חלום בתוך מציאות
הדבר הראשון העולה לנו לראש כאשר אנו שומעים פוליטיקה ישראלית הוא כמובן הסכסוך הישראלי - פלסטיני. סכסוך עקוב מדם המצליח לפלג כל פעם מחדש את המדינה.ישנן מספר גישות לגשת לעניין זה:
גישה 1 - אין עם מי לעשות שלום. כל הפלסטינים רוצים להרוג אותנו, ולכן אנחנו צריכים להרוג אותם, מבלי לדבר יותר מדי.
גישה 2 - אנחנו עם כובש. כבשנו אדמות שלא שלנו, ועל כן המאבק שלהם מוצדק.
גישה 3 - חייב לשים לזה סוף. שני הצדדים לא בסדר, צריך לשבת ולהגיע להסכמות כדי למנוע מוות של חפים מפשע נוספים.
אין עוררין על השיטות שבהן פועלים בכדי לממש את שתי הגישות הראשונות. אך לגישה השלישית יש כמה שיטות. מיט (meet) החליטה לנקוט בגישה יחודית.
מיט הוקם ב2006 על ידי ישראלי שמטרתו הייתה לחבר בין ישראלים ופלסטינים דרך יזמות ומדעי המחשב. התכנית היא תכנית בת שלוש שנים, שבמהלכה לומדים מדעי המחשב ויזמות פעם בשבוע במהלך השנה ובקיץ נמצאים ביחד בתנאי פנימייה במשך שלושה שבועות. היא אמנם לא הייתה התכנית הראשונה המחברת בין פלסטינים לישראלים, אך היא בהחלט הייתה שונה בנוף. זה התחיל מקבוצה של 40 ילדים מירושלים, והפך לכ180 תלמידים מכל רחבי הארץ כיום. ישנו תהליך בחירה קפדני ובו הם בוחרים כמות ילדים מוגבלת על פי כישוריהם ויכולת התבטאותם.
כצפוי, הקבוצה נתקלה בהמון קשיים. תחילה, באיסוף הילדים. רוב ההורים משני הצדדים לא יסכימו לשלוח את ילדיהם לתכנית בה יש את את הצד השני שם. יש שיגידו שזה מתוך פחד שיקרה להם משהו, יש שיגידו שזה מתוך האי רצון שלהם לנורמליזציה - אסור להתנהג כאילו הכל כרגיל בין ישראלים ופלסטינים, כל עוד ההרג ממשיך (משני הצדדים), לא נתנהג כאילו זה בסדר.
למרות כל הקשיים, התכנית ממשיכה לפעול ולהצליח. התכנית מקבלת עשרות תרומות מעשרות מקומות. מתנדבים מMIT באים ומלמדים את בני הנוער, בני הנוער מקימים סטרארט-אפים ויוצאים איתם לעולם.
בפן הפוליטי, מטרתה של מיט היא לחבר את בני הנוער אל הזהות שלהם, אל המקום שלהם. הם אמנם לא מתערבים ולא יגידו את דעתם האישית, אך הם יעודדו את בני הנוער ליצור שיח מכבד ולדבר על מה שמפריע להם. מיט יוצרת בני נוער דעתניים, שעומדים על שלהם ומדברים על מה שמפריע להם. לא בדרך אלימה או בוטה, אלא בדרך מכבדת המקשיבה גם לצד השני. לא סתם תהליך הקבלה למיט הוא ארוך מהרגיל - צריך לבדוק שלא מדובר במישהו שרוצה ליצור פורבוקציה או לפגוע באחרים, צריך אנשים שמבינים את המצב הקיים ולנסות לפתור אותו. אך מיט יודעת שלא היא זו שתביא לשלום עולמי, זו גם לא המטרה הסופית שלה. היא מאמינה שדרך עבודה ביחד, דרך הכרת האחר והקשבה לאחר, ניצור דור שלא מפחד לעבוד עם הצד השני ודור שמכיר את הצד השני. למרות השוני ולמרות המתח בין שתי הקבוצות, יש אפשרות ליצור עתיד אחר דרך עבודה ביחד, למרות שאנו צריכים לשמר את הזהות שלנו ולהגן עליה בכל הזדמנות, אסור לנו לשכוח מאחרים.
הייתי תלמידה במיט בין השנים 2016-2018. הגעתי ילדה ביישנית, ימנית, ירושלמית, שלא הבינה הרבה בפוליטיקה. אף פעם לא נפגשתי עם פלסטינים לפני, ובטח שלא ניהלתי איתם שיחה יום - יומית. איתי הגיעו עוד 80 ילדים שהיו באותו מצב כמוני. חלקם מנצרת, חלקם מישובים אחרים בצפון והשאר מירושלים והסביבהבשנה הראשונה היינו במעין אופוריה מסוימת, לכן לא דיברנו יותר מדי על פוליטיקה. סיבה נוספת היא שהיינו עדיין ילדים בני 15, גם אם ניסינו לא כל כך הבנו את הסיטואציות הקורות בארץ. בשנה השנייה התמקדו איתנו על הזהות שלנו - הזהות האישית, העממית והלאומית שלנו. הבנתי מה זה אומר להגן על הבית שלי, לא בדרך של לעמוד עם נשק ולשמור על הגבולות, אלא להסביר את הצד שלי, להסביר למה המדינה שלי עושה את מה שהיא עושה, וכן, גם לדעת מתי המדינה שלי לא פועלת כראוי. וכמו שמיט הביאו ילדים ישראלים דעתניים, הם הביאו גם ילדים פלסטינים דעתניים. ה"קרב" מולם היה לא קל. הם היו פעילים בכל הרשתות החברתיות, לא היססו להגיד את כל מה שיש להם על ישראל ולא פעם סיפרו דברים לא נכונים על ישראל. לפני מיט אם הייתי פוגשת באנשים כאלה, רוב הסיכויים שלא הייתי מתייחסת ומנסה להימנע מכך. אך כאשר התחברתי לזהות האישית שלי, לזהות המדינית שלי, הבנתי כמה זה חשוב להגן עליה ולהסביר את עצמי, הבנתי את כמות השקרים שמפיצים עליי כישראלית ועל המדינה שלי. אם לא יהיו אנשים שיגנו על ישראל בהסברה, זה יוביל לדברים נוראיים. אמנם המלחמה הקשה יותר היא בשדה הקרב הפיזי, על כך אין עוררין, אך מלחמת ההסברה היא מלחמה לא פחות חשובה. למרות כל זה, אפשר להגיד שחיינו במעין בועה מסוימת במשך שלושה שבועות כל קיץ. היינו יושבים ביחד, אוכלים ביחד, מדברים אחד עם השני על דברים רגילים שלא כוללים פוליטיקה, בזמן שיש פיגועים בחוץ והתפרעויות. ידענו את זה, ידענו שחיינו במעין בועה, שכאשר נצא ממיט, הקשר שלנו עם אנשים מהצד השני יהיה מועט עד לא קיים.
חשוב לזכור ששנתיים לפני כן, ב2014, הייתה מלחמה בין ישראל ועזה. גם אז, התכנית התקיימה, באותם תאריכים שבה התקיימה המלחמה. שמעתי סיפורים על כך שבזמן האזעקה, כולם עבדו ביחד, צחקו, ישראלים ופלסטינים. האזעקה החזירה את כולם למציאות וסוג של פוצצה את הבועה שהייתה קיימת שם. כ80 ילדים, פלסטינים וישראלים, ועוד כ20 אנשי צוות מכל העולם, יושבים במקלט בזמן שיורים טילים. בשלב זה אני לא יכולה לדמיין את המחשבות שהיו אצל הפלסטינים בראש. מצד אחד, הם נלחמים על להוכיח שהמאבק שלהם צודק ושהלחימה שלהם מוצדקת. מצד שני, הם גם יושבים במקלט כרגע עם עוד ילדים ישראלים לאחר שהעם שלהם יורה עליהם. איך מסבירים את זה? איך מוכיחים שאת צודקת אם גם את סובלת מכך?
במהלך השנה הזו (2019) ערכתי ראיון עם ילדה פלסטינית ששהתה איתי מהצפון (הראיון תורגם מאנגלית לעברית):
אני: היי מלק? מה שלומך? רציתי לשאול אותך על החוויה שלך במיט. מההתחלה, מהשנה הראשונה ועד לסוף, לשנה האחרונה?
מלק: בסדר. האמת שמיט שינה אותי לגמרי. הגעתי כילדה ביישנית שלא דיברה כמעט עברית. ידעתי אנגלית וידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי מבחינת עבודה ושאיפות. שמעתי שהתכנית הזאת היא ממש יוקרתית ואיכותית, אז החלטתי להירשם. בהתחלה לא התייחסתי כל כך לכל העניין של הישראלים והפלסטינים. אני גרה בנצרת אז אני לא ממש מרגישה את המתח והסכסוך כמו שמרגישים למשל את הסכסוך בירושלים. אני מה שנקרא "ערביה ישראלית", אני לא ממש תומכת בהגדרה הזאת אבל עד אז ידעתי שזאת ההגדרה שלי במדינה הזאת. הגעתי עם חברות וחברים שהכרתי מנצרת ולכן לא ממש הייתי בלחץ מבחינה חברתית, כי לא הגעתי לבד. השנה הראשונה הייתה קצת שונה, כי למרות שהגעתי עם חברים, לא הכרתי בכלל את האנשים מירושלים, ובטח שלא את כל הישראלים שהיו שם. אך הגעתי חדורת מוטיבציה בשביל להצליח בתכניות של מדעי המחשב ויזמות. חשבתי שילמדו אותנו דברים בסיסיים, כי בכל זאת היינו עדיין ילדים בני 15, אך התייחסו אלינו כאל בוגרים ממש. לא ויתרו לנו ונתנו לנו משימות שונות. מהבחינה הפוליטית בשנה הראשונה לא התעסקנו בזה בכלל. היינו במעין תחושה כזאת שבמיט הדבר הזה לא קשור אלינו, אנחנו לא ישראלים ופלסטינים אלא ילדים נורמטיבים שבאו ללמוד ולעבוד ביחד.
השנה השנייה הייתה ממש ממש מתוחה מהבחינה הפוליטית. התחילו לדבר איתנו יותר על הזהות שלנו, והתחלתי להבין מה זה אומר באמת להיות פלסטינית ולהגיע מהעיר שממנה הגעתי. דיברנו על פוליטיקה במשך כל הקיץ, ולמרות שניסינו כמה שיותר לשמור על שיח מכבד, זה גלש בלא מעט פעמים למקומות לא נעימים. המתח היה ממש מורגש בין הישראלים והפלסטינים. כמעט ולא הצלחנו לדבר ולהתייחס לשום דבר אחר. באותה שנה הבועה שלנו די התפוצצה, כשהבנו שבכל מקום אנחנו הזהות שלנו, ישראלים ופלסטינים, בנוסף להכל, ואי אפשר להתחמק מכך. בשנה השלישית עדיין דיברנו על פוליטיקה, אבל כבר היינו ילדים בוגרים באותו שלב. ידענו שאנחנו שונים ושלכל אחד מאיתנו יש דעה שונה, ולמדנו לקבל את זה. אמנם לא נמנענו מלדבר פוליטיקה, אבל ידענו למה אפשר להיכנס ולמה לא, מה יגרום למהומה ומה לא. כמו כן, בשנה השלישית התחלנו לעבוד על הסטארטאפים שלנו אז לא ממש היה לנו זמן לדבר על פוליטיקה כי רצינו להצליח עם הסטארט אפ שלנו, אז זה לא היה בראש מעיננו.
אני: אחרי מיט, התעסקת בפוליטיקה ? המשכת לדבר על זה?
מלק: האמת שגם במיט לא הייתי כל כך פעילה בפוליטיקה. זאת אומרת ידעתי שאני פלסטינית ולא היססתי להגן על הזהות שלי, אך לא ממש לקחתי חלק ביותר מדי שיחות פוליטיות. ראיתי את כולם צועקים ומדברים על פוליטיקה ואני פחות התחברתי לא רציתי להיכנס לתוך זה. עכשיו אני יותר פעילה פוליטית ברשתות החברתיות, אני מעלה פוסטים ומשתפת דברים שקורים, לאו דווקא שקשורים לפלסטין וישראל אלא לעולם כולו. אני לא אוהבת פוליטיקה אבל כשצריך להגן על העם שלי אני אעשה זאת.
אני: לדעתך מיט יכולה להוביל לשינוי באזור?
מלק: אני חושבת שכן. פחות מנסים לדחוף את זה לכל מקום זה נכון. לא מנסים להגיד כל הזמן "צריך שלום", אנחנו מראים שאפשר שלום. מראים שאנחנו יכולים לעבוד ביחד, לצחוק ביחד, להיות חברים טובים. היא יוצרת דור של ישראלים ופלסטינים שמכירים אחד את השני, וזה מה שיכול להוביל לשינוי.
אני: תודה רבה!
מלק: בבקשה
סיכום
אופן השפעתם של בני נוער על הפוליטיקה הישראלית, לא נחקר דיו ולכן במסגרת עבודה זו במגמת ניו מדיה, החלטתי לבחון את אופני הביטוי וההשפעה של הנוער בשדה הזה.
מאז ומתמיד פוליטיקה לא עניינה כל כך בני נוער, בדרך כלל הם פועלים לפי מה שאמרו להם, לפי מה ששמעו ובעיקר לפי מה שההורים שלהם אומרים להם.
אך כאשר זה נושא שמעניין אותם, נושא שנוגע לליבם ויש להם קשר אליו, הם יילחמו עליו. הם יגנו על חבריהם ויגנו על הזכויות שלהם, הם לא יהססו להקריב דברים בשביל אותם דברים.
בני נוער משתמשים ברשתות החברתיות לטובתם. הם אלו שמבינים בזה הכי טוב. דוגמא לכך היא "עצרת הנוער מהעוטף לירושלים". כאשר חבורה של ילדות החליטה לשתף את חייהם הבלתי נסבלים בדרום ויצרה הדים ברחבי המדינה. הן הצליחו מעמוד אינסטגרם קטן להעמיד הפגנה של אלפים ולגרום לשינוי. הן הראו את כוחן של בני הנוער.
מבחינת הסכסוך הישראלי - פלסטיני, העניין המעניין ביותר לדעתי בפוליטיקה הישראלית. בני הנוער מרגישים הכי מחוברים אליו. הם לא יהססו להגן על מדינתם וזהותם, להגיב ברשתות החברתיות ולשתף דברים בעד המדינה.
מיט הוא ארגון המחבר בין ישראלים ופלסטינים דרך מדעי המחשב ויזמות. הוא גורם לבני נוער לדבר, להכיר, להבין את הצד השני, מבלי להימנע מלשמור על הזהות שלהם. הדרך לשלום מבחינתם היא לא דרך אמירות פציפיסטיות, אלא לגרום לשני הצדדים להכיר אחד את השני ולעבוד יחדיו, ובכך ליצור דור חדש שאינו מפחד לעבוד ולדבר אחד עם השני, ובכך לגרום לשינוי.
ביבליוגרפיה
